מתי הבעל מתחייב בכתובה

נושא חיובו של הבעל בתוספת הכתובה, הינו נושא מורכב התלוי בשלושה שיטות מרכזיות במשפט העברי. במאמר הבא אנסה בקצרה להביא את שלושת הגישות המרכזיות לחיובו או לחילופין לאי חיובו של הבעל בתוספת הכתובה. 

ראשית נציין כי ישנו חילוק בין עיקר הכתובה, שהינו מאתיים זוז לבתולה ומאה לאלמנה וגרושה ובתוספת של מאה מטבעות 'זקוקים', סכום זה בשערוך לפי שווי הכסף בימינו, אינו עולה על כמה עשרות אלפי שקלים. לבין תוספת הכתובה שאותה החתן מתחייב מעצמו שפעמים מגיעה לכמה מליוני שקלים.

 

במאמר זה נעסוק בתנאים לכך שאישה מפסידה את תוספת כתובתה, נושא התלוי בשלושה דעות עיקריות בראשונים; א. שיטת הר"ן  ב. שיטת הטור ג. שיטת הבית שמואל  ונפרט זאת במאמר זה אחד לאחד.

 

 העיקרון המנחה לחיוב/שלילה של תוספת הכתובה מצוי בתוס' ביבמות סה': (ד"ה כי הא ודאי) וז"ל:

 "פירש ר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דווקא מנה ומאתיים אית לה, אבל תוספות לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה".

קרי -   הבעל אינו מתחייב בתוספת הכתובה, אלא במקרה שהאישה רוצה לחיות עמו, אבל ברגע שהאישה היא זו שמבקשת להתגרש, על דעת כן לא התכוון להתחייב בתוספת כתובה ולכן האישה תפסיד.

כשיטת התוס' הנ"ל פוסק  הר"ן בפרק אלמנה ניזונית (דף נט: מדפי הרי"ף) וז"ל:

"ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דווקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה, אף-על-פי שבדין מוציאה יש להן תוספת".  

למעשה ע"פ דעתו של הר"ן להלכה, כל גירושין הנובעים מיוזמתה של האישה הרי שכתוצאה ישירה מכך היא מפסידה תוספת כתובה ויתירה מזו כותב הר"ן, אפילו אם תביעת האישה לגירושין צודקת ואף מעוגנת בהלכה לחייב את הבעל בגט, כגון באישה הבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה, מפסידה תוספת כתובה. כלומר הגדרת העיקרון "שאדעתא למיפק לא אוסיף לה" פירושו שבמידה והאישה יזמה תביעת גירושין ולמרות שהגורם לתביעתה הוא הבעל, מפסידה תוספת כתובה וזו ההדגשה בלשון הר"ן "כיוון שהיא רוצה לצאת ממנו".

לעומת הר"ן מצינו בטור אבהע"ז (סימן קיח') שכתב וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה וכו'. בעניין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד') כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לה לא כתב לה וכו'. ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה, או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת".

אנו למדים כי הטור חולק על דעתו של הר"ן ופוסק כי לא די בכך שהאישה היא זו שיוזמת את הגירושין על-ידי תביעתה בכדי להפסידה מתוספת כתובתה, אלא צריך שהיא זו שתהא עילת הגירושין ולא בעלה. אבל אם הסיבה לכך שהאישה נקטה ביוזמת גירושין היא בגין הבעל כגון אישה שבאה מחמת טענה, אין היא מפסידה את תוספת כתובת.

בנוסף לשני שיטות מרכזיות אלו קיימת שיטה שלישית של הבית שמואל, גישה מצמצמת,  הקובעת קריטריון מאוד צר שלפיו אישה מפסידה את תוספת כתובתה. הב"ש מתבסס על השולחן ערוך אבהע"ז סימן קנד' סעי' ז' שפוסק כי:  

"אם (האישה) טוענת אין לו (לבעל) גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט והוא מכחישה. יש אומרים שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובה".

הבית שמואל שם בס"ק כ' מפרשן את דברי השו"ע כי: "ואם מגרשה מעצמו וכו', ולעניין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיוון דמגרש מעצמו, כי דווקא כשכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן תוספת כתובה דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה".

כלומר דעתו של הב"ש להלכה היא  שאישה מפסידה את תוספת כתובה רק במקרה שתבעה גירושין מחמת עילה שבגינה הגורמת לכפות את הבעל לגרשה. אך אם האישה תבעה גירושין שיש בהם עילה לחייב את הבעל לגרשה, אולם בסופו של יום הוא גירשה מרצונו בלא כפיה מצד בית-דין, אין האישה מפסידה תוספת כתובה.

קונסול ניטור של ג'ומלה

Session

מידע פרופיל

שימוש בזיכרון

שאליתות בסיס נתונים